הלב- טיולים למשפחות חד הוריות, גרושים, גרושות והורים יחידים

להורים המגדלים ילדים ללא בני זוג, בעקבות גירושים, אלמנות ומבחירה

אני די משוכנע שלכולנו יש את הסיפורים שלנו.

אבל נתקלתי לאחרונה בכתבה הבאה: ביקורת, התגוננות בוז ושתיקה

הכתבה מתארת מנקודת מבטה של מדריכת הורים ומשפחות, סמינר שעברה בארה"ב ותובנות של מטפל בשם ג'והן גוטמן - על מה באמת מפרק (זה נקרא "סוס טרויאני") משפחות.

והנה מה שהוזכר במאמר:
1. האויב הראשון - ביקורת
"אנחנו טועים הרבה פעמים לחשוב שאנחנו מתלוננים כשבעצם אנחנו מבקרים. מה ההבדל? תלונה מתמקדת בהתנהגות מסוימת, בעוד ביקורת תוקפת את אופיו של האדם."

אני שם לב לזה הרבה. אנשים ונשים אומרים על הצד השני "אתה ככה וככה". זה לא תלונה, זו ביקורת.
נחשו מה יעשה מי שירגיש מותקף? רמז - יתקוף בחזרה.

ההצעה המאד נכונה במאמר:
"להתלונן בלי להאשים. לדבר על הרגשות שלכם באמצעות "מסר אני" ולהביע צורך חיובי. מה אני מרגיש? מה אני צריך? "
כשאנחנו מדברים על איך שאנחנו מרגישים - אנחנו לא מתקיפים. אנחנו מסבירים על המצוקה שלנו ואולי גם מבקשים עזרה.
רוב האנשים שאני מכיר ישמחו לעזור.

2. האויב השני - התגוננות
"התגוננות מוגדרת ככניסה לעמדת הגנה במלחמה, קרב, עימות, ויכוח וכדומה. רובינו מתגוננים כאשר אנחנו חשופים לביקורת ומיד מגנים על עצמם כי ביקורת כשמה מורידה את הערך שלנו בעיני עצמנו וזה מכאיב ובעיקר לא עוזר לפתור את הבעיה הקיימת. והדרך להתגונן היא להאשים בחזרה"

תגובה טבעית למתקפה היא מגננה. הבעיה במגננה היא ההסלמה. אנחנו תוקפים בחזרה בעוצמה ויוצרים סכסוך קשה יותר

ההצעה במאמר (לא קלה ליישום):
"לקחת אחריות על חלק מהקונפליקט"
לא קל ומחייב אותנו לקבל את המתקפה ולהכיל אותה. לא פשוט.

3. האויב השלישי והכי גרוע - בוז
"ציניות, העלבה, גלגולי עיניים, לעג, סרקסטיות. בוז הוא המנבא הגדול ביותר של גירושים וחייבים לגדוע אותו באיבו"
כל פעם שאתה מדבר עם מישהו שבז לך, או שאתה בז למישהו - זה סימן שזה נגמר או הולך להיגמר. לא תיתכן מערכת יחסים הכוללת בוז בתוכה.

ההצעה במאמר:
"להטמיע דפוסים של כבוד והערכה"
גם כן לא פשוט. להגיד בסוף הריב או במהלכו מילה טובה עשויים לגרום לצד השני להתפרק מנשקו ולהרגיש שיש מישהו שמבין ומכבד אותו.

4. האויב האחרון - התנתקות, המנעות, שתיקה
"כשצד אחד נסוג מן האינטראקציה, אקט שקורה לרוב כשהדיון מחריף או חוזר על עצמו"
מקרה שקורה כאשר אנחנו מרגישים שאין טעם. אנחנו פשוט נסוגים ולא מדברים. זה יוצר תסכול אצל הצד השני.

ההצעה במאמר:
"האסטרטגיה ההגיונית היחידה במצב כזה הוא להגיד לבן / בת הזוג שאתם מוצפים וזקוקים להפסקה. מבחינה פיזיולוגית בזמן מתח הגוף זקוק למנוחה של עשרים דקות לפחות ובתנאי שתקדישו את הזמן הזה להרגע. לא לחמם את עצמכם במחשבות צדקניות"
להירגע פירושו לא להמשיך לחשוב על זה. זה יוצר דפוס הרסני של הפנית אנרגיה נפשית למקום ששואב אותה ומלבה את האש.
אחרי שנרגעים אפשר לחזור לדבר.

ואני רוצה להוסיף עוד משהו: שדרו רוגע.
אם אתם רגועים יהיו הרבה פחות קונפליקטים. זה לא שלא יהיו בכלל, אבל יהיו פחות.

צפיות: 539

הגב לזה

תגובות לדיון זה

האבחנה בין תלונה וביקורת היא צדקנית ומניפולטיבית: אם אחד מבני הזוג מתלונן על דפוס פוגעני אצל בן זוגו שחוזר,זה בהכרח הופך לביקורת. ( כי אם זה חוזר סימן שזה חלק מדפוס מוטמע או אופי...)וכן, ביקורת אף אחד לא אוהב אבל כשמישהו נפגע וגם משתיקים אותו "כי זה לא נעים לשמוע ביקורת" אזי בא . היאוש, השתיקה, והפירוק.

עירית

 הוא לא דיבר כאן על התיחסות לדפוס פוגעני אצל בן זוגו. הוא הסביר שההתיחסות צריכה להיות על מה אני מרגיש בעקבות האירוע. מה זה עושה לי. ולא אתה ככה וככה, או עשית ככה וככה

עירית

יש הבדל ענק בין תלונה לביקורת.

הנחה סמויה היא שמדובר באנשים נורמטיבים ולא במתעללים.

לא נכתב בשום מקום ש"משתיקים" מישהו. להיפך. 

גליה

צודקת בהחלט

אם ארוע יוצר תלונה חד פעמית אז אין בכלל בעיה אבל אם אותה התנהגות חוזרת (וזה מה שבדרך כלל קורה כי לאנשים יש דפוסי התנהגות) אזי זה מגיע לביקורת.  אם אתה מרגיש צורך להתלונן סימן שניפגעת. אני לא מכירה הרבה אנשים שמתלוננים על דברים שלא פוגעים בהם.. חשבו על העניין עד הסוף

זו בדיוק הנקודה להבנתי במאמר. גם תגובה לארוע חד פעמי לא צריכה להיות תלונה כי התלונה .נועלת את מי שהיא מכוונת אליו. החכמה (וזה בוודאי לא קל) אבל זה ענינו של המאמר, הוא שהתגובה גם לארוע חד פעמי לא תהיה תלונה אלא הסבר של מה שהארוע גורם לי להרגיש ואיך אחרת הייתי רוצה להרגש. זה פתח לתקשורת אם יש רצון שלא להגיע לגירושין מאחר ומכאן הדרך היא חד כיוונית

הגב לדיון

RSS

© 2018   Created by הלב.   נוצר על ידי

אודות  |  דווח על בעיה  |  Terms of Service

Live Support