הי חברים,

לפני זמן מה בשיחה על טביעה וציפה נזכרתי בטקסט הזה שכתבתי לחברה טובה לפני קצת יותר משנה:

  

צריך פשוט להזכיר לעצמנו שאנחנו עושים את מיטב יכולתנו. ולא תמיד יש לנו שליטה על התוצאות. אבל תמיד יש לנו שליטה על הפעולות.
אם יש דבר שהגירושין למדו אותי, מעבר לכוחות ולחוזקות שגיליתי שיש בי, זה להפסיק ולשמור בבטן. הפכתי לאדם ישיר, מודעת למחירים שזה גובה לעתים, כי לפעמים אני עדיין לוקחת תנופה חזקה מידי, אבל מוכנה לשלם אותם. זה עדיף בעיני מלשמור בבטן ולהתבחבש עם עצמי...       


בעיני, כל השבר הגדול שעברנו עם הגירושין דווקא נותן פרופורציות. אחרי כזה דבר, אין סיבה להתעסק ולהתעכב יותר על דברים קטנוניים, על ענייני כבוד וכו'. אני נמצאת היום רק ליד מי שעושה לי טוב. אין לי אנרגיות מיותרות לבזבז על מי ששואב ממני אנרגיות.

 

שלב האבל, התסכול והכעס הוא אכן הכרחי, צריך לעבור אותו ודרכו. 
כעס על שהתכניות שלנו השתבשו, 
כעס על התרסקות החלום, 
כעס על השינוי הדרסטי במצב הכלכלי,
כעס על הפגיעה בילדים שבעצם משלמים את המחיר הכי כבד,  
כעס על שנמצא לנו תחליף כל-כך מהר, 
כעס על כל משיאי העצות ומעירי ההערות  שלא ממש נמצאים במקום שלנו, ולא מבינים אותנו. 
כעס על שבתוך כל האנדרלמוסיה הזו אנחנו צריכים להמשיך ולתפקד כהורים, לנסות לייצב את הספינה הרעועה של החיים שלנו בתוך הסערות הגדולות ולהתמודד עם הרבה התמודדויות חדשות ולא מוכרות, בתחושה שאנו בגירעון  של כוחות ואנרגיות, והכל לבד, ללא בן-זוג לחלוק איתו בעול הפיזי אבל בעיקר בעול הנפשי...


מזכירה לך ולעצמי את הדימוי של הציפה.      

כשאני מרגישה שאני בלב המערבולת והסערה, ואין בי כוחות להיאבק יותר, אני פשוט צפה...
מי שנאבק במערבולת, סופו לאבד את כוחותיו ולטבוע. ולכן הכי נכון עבורי זה לא להיאבק, לנסות לשמור על הכוחות ופשוט לצוף... הסערה והמערבולת תוביל אותי לאן שתוביל אבל אני שומרת על הכוחות שלי, לא נאבקת, צפה, שורדת, נשארת בחיים.
לפעמים צריך לגייס את מעט הכוחות שנותרו בנו רק כדי לוותר ולשחרר, לקבל את המציאות המאיימת והסוערת, להפקיד עצמנו בכפותיו של ההוא שם למעלה ולתת לו להוביל אותנו לאן שצריך. כשצפים אז כל הגוף הופך להיות קל יותר, נעלמות משקולות הלב, האוזניים נמצאות בתוך המים וכל הרעשים שבחוץ הופכים לעמומים יותר ומאיימים פחות...

 

זו מטאפורה שמאד עוזרת לי ברגעים של הצפה פיזית ורגשית.
למרות שעברתי לא מעט התמודדויות קשות בחיי, אני חושבת שלהתגרש זה אחד האתגרים היותר גדולים בחיים. לפני שנה וחצי, כשנשמטה הקרקע מתחת לרגליי ונפערה תהום עמוקה מתחתי, גם בחלומות הכי וורודים שלי לא חלמתי להיות במקום שבו אני נמצאת היום... 
ממקום של פחד, שיתוק ובעתה, צמחתי וגדלתי למקום של כוח
והתמודדות, אהבה עצמית והערכה עצמית. 
הדבר הזה פשוט מכריח אותך להתמודד, בתחילה בעיקר עבור הילדים, זה האוטומט, אבל בהמשך גם עבור עצמך. 
ושלא תחשבי, גם היום יש רגעים שמבעיתים ומשתקים אותי, אני ממש לא וונדרוומן... ולפעמים נותנת לעצמי לשהות במקומות האלה של הפחד והשיתוק, ההלקאה העצמית, המסכנות והשיפוטיות...
אבל אז, ברגעים האלה, מזכירה לעצמי להסתכל אחורה על הדרך שעשיתי, ועל כל הדברים שאני מצליחה לעשות לבד היום וזה מחזק אותי. 
איך בשנה וחצי האלה עברתי 2 דירות, לבד.
איך בשנה וחצי האלו למדתי לנהל חשבון בנק, ללכת למוסך, לדפוק מסמרים, להתמודד עם חשופיות, לתחזק בית - לבד.
איך בשנה וחצי האלו לא ויתרתי על עצמי, ירדתי 40 ק"ג ולמדתי לאהוב מחדש את עצמי ואת הגוף שלי.
איך אני ממשיכה ועושה פעולות כדי למצוא זוגיות. זה השיעור הכי טוב לעצמי ולבן שלי בהתמודדות. 
לא תמיד קל, הרבה פעמים קשה וכואב ומתסכל ומאיים - אבל אנחנו מתגברים! וממשיכים קדימה!

http://www.youtube.com/watch?v=5Ksj9dfKj4E

צפיות: 396

הגב לזה

תגובות לדיון זה

איזה יופי כתבת

מרגש 

יש שיטה מדהימה שנקראת מיינדפולנס, השיטה הזו שבעברית מכונה קשב מודע, מלמדת אותנו ללא לשפוט שום דבר שקורה לנו, גם  לא את הרגשות והמחשבות.

בלי להכיר את השיטה לפי מה שכתבת, את כבר מיישמת אותה

הפוסט שלך זורק אותי לסיפור שמספרים כל פעם שרוצים להמחיש את המיינדפולנס

היה היה פעם זקן סיני שחי לו בשלווה בכפר קטן.

לזקן לא היה רכוש מלבד בן צעיר וסוס.

יום אחד ברח הסוס מהאורווה. באו אנשי הכפר ואמרו לזקן "כמה שזה רע".

אמר הזקן "מאיפה אתם יודעים אם זה רע או טוב?"

למחרת חזר הסוס. יחד עימו הגיעו סוסי בר רבים.

הזקו ובנו פתחו את האורווה וכל הסוסים נכנסו. אמרו אנשי הכפר "כמה שזה טוב".

אמר הזקן "מאיפה אתם יודעים אם זה רע או טוב?"

יום אחד נפל הצעיר בעת שניסה לאלף את אחד הסוסים ושבר את רגלו.

 אמרו אנשי הכפר? "כמה שזה רע" .

אמר הזקן "מאיפה אתם יודעים אם זה רע או טוב?"

לאחר מכן, באו אנשי צבא ולקחו את צעירי הכפר למלחמה, שבה נהרגו חלק מהם.

אבל את הצעיר לא לקחו מכיוון שרגלו היתה שבורה. 

עוד דוגמא שנזכרתי בה

מישהו שהכרתי פה באתר התגרש בגיל 45, האירוע הזה נחווה אצלו כאסון נוראי. משפחתו נקרעה, הוא נאלץ לראות את ילדיו רק כמה פעמים בשבוע.

הואן האמין שזהו האסון הנורא ביותר שיכול היה לקרות לו.

אבל בדיעבד, אם תשאלו אותו היום הוא יאמר שזה אחד הדברים הטובים שקרו לו:

זמן האיכות עם ילדיו הלך והתארך – אם בנישואיו היה רואה אותם רק אחרי שהיה חוזר מהעבודה כשנרדמו, האילוץ לתפקד כאב חד הורי בשבתות ובימי חול גרם לו להתקרב אליהם יותר, להכיר אותם ולייצר קשר איכותי ואוהב עם ילדיו.

הוא חזר לתחביבים ישנים שבזמן נישואיו לא היה להם זמן אליהם,

הכיר חברים חדשים

לאחרונה אף הכיר אישה חדשה והוא חווה אהבה חדשה וטובה, כאשר בנישואיו ידע וחווה בעיקר ריקנות גדולה והסתובב בתחושת תסכול גדולה של העדר אהבה והערכה כלפיו. 

אז זה טוב או רע מה שקרה לך שאלתי אותו

הוא לא ידע להשיב.  התשובה היא סובייקטיבית והיא תלויה באיך שהוא יחליט וישפוט אותה

הרעיון הוא לא להלחם במה שקורה לנו ובאירועי חיים. ממש, כמו שאת לא נלחמת בגלים, את נותנת להם להיות, מקשיבה להם ולעצמך

ומאפשרת למחשבות, לרגשות וןלדברים שעולים לעבור, בלי להלחם בהם

כשאנחנו נלחמים במחשבות וברגשות אנחנו מעצימים אותם

הרעיון הוא להקשיב להן ולתת להן להיות עד שיעברו

ולדעת שהן לא המציאות הן  רק תוצר של מחשבות ורגשות שלנו ושל איך אנחנו שופטים את המציאות

המיינדפולנס יכול ללמד אותנו איך ליישם את זה. יש המון הרצאות, סדנאות בנושא. השיטה אמנם מקורה בחלק מהפילוסופיה הבודהיסטית אבל מזמן הופקעה מידיה

 

אני עצמי מסוג האנשים שחווים רגשות בעוצמה מטורפת באופיי-  זו מנת חלקי בגלגול הזה.

כל רגש נחווה אצלי בעצמה מטורפת. בעבר זה היה מבהיל אותי, לא הבנתי איך מתמודדים עם העוצמה שלו. המינדפולס לימד אותי להתמודד עם הרגשות והמחשבות, לא לפחד מהם, לתת להן להיות ולחלוף ולהבין שהן לא המציאות.

הן בסך הכל השיפוט שלי את המציאות שהוא לגמרי סובייקטיבי

תודה על הדיון הזה,  כל כך חשוב  יעזור  פה להמון אנשים

כה מדוייק. תודה לך על השיתוף. שירי

כאילו כתבת את חשבותיי... כ"כ מדוייק
עכשיו אני בהתמודדות עם המשפט 'את מרוכזת בעצמך... ' מי שאומר את זה לא באמת מכיר אותי, עכשיו אני מרוכזת בהחלמה ובלבנות את עצמי מחדש וזה דורש המון רכוז עצמי, מי שמכיר אותי יודע שבעבר זה לא היה כך...

מה שמזכיר לכולנו שהחיים הם מסע שיש בו עליות ומורדות ומידי פעם גם נפילות והכי חשוב זה ללמוד ולהבין מה קרה לקום להביט קדימה ולהמשיך.

כל הכבוד לך !

תודה שיר על התגובה המאירה :)

תודה שירי,

שמחה שהשיתוף מוסיף ערך :)

תודה ליאת,

להתרכז בעצמך זה הכי טוב שאת יכולה לעשות עבור עצמך ועבור ילדייך.

החלמה ובניה מחדש אכן דורשות לא מעט אנרגיות וכוחות, ולכן חשוב לרכז את כל הכוחות והאנרגיות בעצמך.

פזית.

תודה שי,

החיים הם לגמרי מסע אחד ארוך ונפתל.

בפועל, העשור האחרון בחיי היה המשמעותי, המאתגר והמטלטל ביותר. פעם אחר פעם הרגשתי שאני מטפסת טיפוס מפרך על צוקים תלולים ומתרסקת מהם לתוך תהומות עמוקים.

מבחינתי, אחד הלקחים החשובים שלמדתי בשנים האחרונות בעקבות הגירושין הוא - להינות מהדרך, להיות נוכחת בה. ליהנות מהתהליך, מההתפתחות ומהצמיחה. להיזהר מהתהום התלולה, להתפעם מהנוף הנשקף, להבין באילו בורות אני נופלת ולנסות ללמוד מהם על עצמי ואיך לא ליפול בהם שנית. להבין שלכל מי שאני פוגשת בדרך יש תפקיד חשוב בחיי, שכל אתגר שבו אני עומדת וכל גבול אותו אני פורצת יש לו משמעות ומכל מפגש או חוויה כזו יש לי מה ללמוד.

וואו

אהבתי לקרוא...כמה שכתבת פזית בצורה מפורטת 

בטוחה שזה יעזור לנשים ואנשים בהתמודדויות שכאלה..

אהבתי את הציפה.

אני שמתמודדת אחרת בעקבות התאלמנות לא בטוחה שזה שונה כי אין שנאה וקנאה אבל עברתי את כל  סממני האבל

תודה על שיתוף  שכזה

תודה דינה :)

הציפה היא כלי שרלוונטי מבחינתי לכל הצפה רגשית, לכל התמודדות מציפה שהיא.

הגב לדיון

RSS

© 2018   Created by הלב.   נוצר על ידי

אודות  |  דווח על בעיה  |  Terms of Service