אנשים בחלוקים לבנים נכנסים ויוצאים.

שותקים.

פניהם קפואות.

ואני יושבת שם לבדי.

דרוכה.

ממתינה.

אבודה.

מקווה שיצילו אותו ולוחשת לעצמי:

"החבר'ה האלה... הם יודעים ת'עבודה..."

נשבעת שאם יחזור לזרועותיי לא אשאיר אותו רגע אחד לבד,

בסוף יצא אחד מהם, מחוייך:

"הצלחנו להציל לך את הזיכרון של הנייד...."

------------

חוויה ישנה ממרכז השירות הסלולארי...

נזכרתי בה כי…

גם הערב,

כמו בכל ערב,

אני מציגה את מופע היחיד הקבוע, בלו"ז הצפוף והידוע:

20:00. ילדים במיטות.

הדיקטטורה עובדת, אין אפס.

עדיין, רוקדת הלוך ושוב ברחבי הבית לצלילי ה- אמא! מים!... אמא! פיפי!... אמא! תכסי אותי!... אמא!!!! הוא מפריע לי לישון!!!!!...

20:30. שקט בגזרת הילדים והטף. וֶרִי טַף.

צניחה חופשית על הספה. מקציבה לעצמי חמש דקות בלבד. דיקטטורה עצמית. שיירי ארוחת הערב הססגונית של הילדים מקשטים את פינת האוכל, מעטרים את הריצפה ומביטים בי במבט נוזף. לא,…